"אין לאן לחזור, כי החיים נמשכים והחינוך כבר אינו אותו הדבר. זוהי הזדמנות ליצור מחדש את בית הספר".
מילותיה של מריה תרזה מרצ'יליו, נשיאת אבאנטה -תנועה חינוכית וחברתית, מסכמות היטב את התחושה המשותפת למחנכים, סטודנטים ומנהלים לגבי השפעותיה של מגפת הקורונה: הצורך לחשוב מחדש מעולם לא היה כל כך ברור ומעודד, ליצור מחדש את אופן הניהול, תכניות הלימודים, המרחבים, המתודולוגיה, הביטוי הבין מגזרי וניצול השטח.
"מדובר במודל שפשט את הרגל לפני זמן רב. ואם בית הספר של לפני המגפה פסק להתקיים, כך גם קרה לאנשי המקצוע שעבדו בו. נעשו כל כך הרבה שינויים בזמן כל כך קצר. מורים למשל, נאלצו לשנות את עצמם, לבחון את תפקידיהם כך שעכשיו נשאר לשאול: מי הם האנשים האלה שנמצאים עכשיו בבית הספר? ”
מתריסה טמין קאוצ'ולי, אחת מרכזות הכנס הלאומי לחינוך חדש. היא מבהירה: "רעיון בית הספר פשט את הרגל אך בית הספר עצמו מעולם לא הפסיק לפעול. מנהלים ומורים מעולם לא עבדו כל כך קשה ומעולם לא היו זמינים כפי שהם עכשיו (גם וירטואלית).”
בין שינויי הפרדיגמה, אולי הדבר שזכה לתגובות הרבות ביותר היה החיבור (גם אם לעיתים מאולתר ולא אחיד) של הטכנולוגיה לפרקטיקה החינוכית. המחקר "הרגשתם ותפיסתם של מורים ברזילאים בשלבים השונים של וירוס הקורונה בברזיל" שבוצע על ידי מכון פנינסולה, מאשש מגמה זו. הנתונים מראים שאם בתחילת המגיפה רק 57% מהמורים ראו בטכנולוגיה מרכיב חשוב בתהליך הלמידה, כעת 94% מהמורים חולקים את אותה תפיסה.
"זוהי גישה חיובית", סבורה אלואיסה מורל, מנכ"לית פנינסולה ומוסיפה "עם זאת, חשוב לזכור כי מורים רבים כיום נתקלים בבעיות בתקשורת מפני שלא לכל התלמידים שלהם יש גישה לאינטרנט או מחשב. מוכרחים לפתור את הבעיה הזו אם ברצוננו להתקדם ביישום החינוך ההיברידי".
הכל מעיד שזו אכן תהיה הדרך. בעקבות אישורה של המועצה לחינוך לאומי לאפשר את הרחבת החינוך מרחוק בבתי ספר ציבוריים ופרטיים עד ליום 31 בדצמבר 2021, 78.2% מהמערכות הציבוריות העירוניות כבר הודיעו שהן יעבדו במתכונת זו, כפי שהראה סקר שערכה הקונפדרציה הלאומית לעיריות (CNM).
"אנו רואים שהמקומות שבהם הלמידה מרחוק עבדה באופן הטוב ביותר, הם המקומות שעוד קודם לכן אימצו את ערכי האוטונומיה, שקידמו את השתתפות המשפחה ושבהם בית הספר כבר היה מחובר לקהילה שלו"
"האינטראקציה של התלמידים עם המורה, באופן אישי או מרחוק, חיונית לקיום מעורבות שתגרום ללמידה לקרות. אנחנו צריכים להבין שכל מודל ידרוש דינמיקה משלו. מסיבה זו, מדיניות ציבורית שמטרתה להכין ולהכשיר מורים לאתגרים החדשים הללו, הינה חיונית" טוענת אלואיסה מורל.
עבור טמין קואוצ'לי זו גם הזדמנות להסתכל וללמוד מבתי ספר וארגונים חדשניים ברחבי ברזיל. לדבריה, בתי ספר שכבר עובדים במתודולוגיות שמאפשרות לתלמיד ניהול עצמי, הצליחו יותר במתן מענה לשינוי בסביבות הלמידה. היא אומרת כי "אנו רואים שהמקומות שבהם הלמידה מרחוק עבדה באופן הטוב ביותר, הם המקומות שעוד קודם לכן אימצו את ערכי האוטונומיה, שקידמו את השתתפות המשפחה ושבהם בית הספר כבר היה מחובר לקהילה שלו”.
המניפסט "לכבוש את בתי הספר, להגן על אנשים, ליצור מחדש את החינוך" מוסיף טיעונים לנאמר לעיל. המסמך, שלא במקרה מתייחס בכותרתו לתנועת התלמידים שכבשה בשנים 2015 ו- 2016 מאות בתי ספר בכמה מדינות, הוכן במשותף על ידי חוקרים, נציגי גורמים מדעיים בתחום הבריאות והחינוך ובתיאום עם האיגוד הברזילאי לבריאות ציבורית (ABRASCO). המניפסט מדגיש את חשיבות הפיכת המגפה להזדמנות להחלפת ידע וחוויות, לחיזוק קשרים אישיים וחברתיים וליצירת סולידריות עם קהילות בתי הספר.
מודגשת גם חשיבות הצורך להתגבר על הוויכוח הדיכוטומי והפשטני – האם לחזור או לא לחזור לשיעורי פנים אל פנים. מריה תרזה מרצ'יליו, שהייתה חלק מהוועדה שכתבה את המניפסט, העירה כי “בנוסף לכך שאין זה אפשרי, אין גם כל היגיון בחזרה לאותו הקשר מפני שכל הבעיות שאליהן היינו מודעים עוד קודם, נעשו ברורות וניכרות מאוד עם התפשטות המגפה".
"מבחינת המחנך, התשובה לגבי איזה חינוך יהיה זה שיופיע אחרי המשבר, חייבת להיענות על ידי קהילות בתי הספר עצמן שהינן מודעות מאוד ומסוגלות להחליט על גורל בתי הספר שלהן"
מבחינת המחנך, התשובה לגבי איזה חינוך יהיה זה שיופיע אחרי המשבר, חייבת להיענות על ידי קהילות בתי הספר עצמן שהינן מודעות מאוד ומסוגלות להחליט על גורל בתי הספר שלהן. מרצ'יליו ממשיכה, "זו לא יכולה להיות החלטה מלמעלה למטה. אנו צריכים להתקדם בטריטוריאליזציה של החינוך, כלומר לשים לב לנושאים מקומיים -היכן לפתוח, כיצד לפתוח – וכך לחזק את הניהול הדמוקרטי".
נטשה קוסטה, מנהלת Learning City School, מסכימה: "התשובה לרגע הזה צריכה להיות בין תחומית מפני שבית הספר אינו מסוגל להגיב לבד למה שאנו חווים. עלינו להתגבר אחת ולתמיד על התפיסה הטכנוקרטית שמדיניות נוצרת בחדרי מזכירות ומיושמת בבתי הספר. יש לכבד את האוטונומיה של הקהילות ואת הפתרונות שיש בידן להציע".
ההתבוננות הבין מגזרית, יצירת ועדות בית ספריות, עירוניות או מקומיות, ייצוג קהילות בתי הספר, בריאות, חינוך, עזרה סוציאלית, כל אלו מהווים חלק מ-14 ההצעות של מניפסט ABRASCO.
נקודה נוספת שעליה עמד המניפסט היא הרלוונטיות של הפיכת בית הספר למרחב לגיבוש אזרחי וליצירת חזון חברתי המקדם תרבות של שלום, סולידריות ושיתוף פעולה. בנקודות אלה, אנדרה לאזארו, מנהל קרן סנטילנה, שלקח חלק בכתיבה, מעיר: "אין פתרון ללא סיכון. בזמן משבר שכזה, החינוך צריך להתנגד לממסד ולהיבנות מחדש. הדילמה אינה בין חינוך מרחוק לשום דבר. המסמך קורא לנו לשקול מחדש את פדגוגיות הסרבנות כי בנוסף למגפה, אנו עדיין צריכים להילחם בהכחשה”.
נקודה מהותית נוספת בנוגע לבנייה מחדש של בית הספר היא ההיבט הפיזי. המדריך הטכני לבתי ספר בריאים, שהופק על ידי המכון לאדריכלים בברזיל (IAB) בשותפות עם APEOESP, התאחדות המורים של מדינת סאו פאולו, מאגד נקודות חשובות שנוגעות מעבר לרגע הספציפי הזה של המגיפה ומכוונות לאיכות מרחבי בית הספר בכל זמן. המדריך הוא אחת היוזמות של גישה חדשה של ה- IAB המחברת אדריכלים עם קהילות בתי הספר והשכונות בכדי לתווך את ארגונם מחדש של בתי הספר והמרחבים העירוניים.
על פי המדריך, שטחי בית ספר שלאחר הפנדמיה חייבים לעמוד לא רק בדרישות הנוחות הסביבתית, עם חללים מאווררים ומוארים ובאיכות אקוסטית, אלא גם להיות מרחבים שניתן לחקור את סביבותיהם, בתוך הקירות ומחוץ להם, מבחינה פדגוגית, תוך יצירת קשר עם הטבע, עם תנועה, עם מפגשים בין אישיים ועבודה שיתופית.
"כשהתחלנו לעבוד, היעד היה להגיע לשינוי המרחב בבתי הספר כך שיתחשב בבריאות הקהילה. ככל שהתקדמנו, הבנו שעוד לפני המגפה, המרחבים הללו לא היו בריאים", אומרת אורסולה טרונקוס, רכזת פרויקט. "בעקבות החישוב שהציע World He הבנו שיכולים לשהות מקסימום 20 תלמידים בכיתה, מה שהפך 93% מהשיעורים לבלתי מספקים. עובדה זו גורמת לנו להיפרד מהרעיון שרק בגלל שהתלמידים נמצאים בכיתה, הם לומדים ".
מפרספקטיבה זו, האדריכל נעשה מודע לפוטנציאל של תפיסת חללים נוספים לצרכים פדגוגיים. לשם כך עלינו להבין את תכנית הלימודים באופן עמוק ורחב יותר. אם אנחנו עוזבים את הכיתה, כיצד והיכן עוד נוכל מצוא מרחבי למידה? המגיפה הבהירה כי לבית הספר יש תפקיד חברתי שאינו מסתיים בין הקירות. לדוגמא, אם יש כיכר בחזית בית הספר, מדוע לא להשתמש בה עם התלמידים. כשאנחנו פותחים את בית הספר לשטח המקיף אותו, אנו פותחים גם את ההזדמנות שבית הספר יהפוך למרכז קהילתי. וזה מה שאנחנו חייבים לחפש.
"בעקבות החישוב שהציע World He הבנו שיכולים לשהות מקסימום 20 תלמידים בכיתה, מה שהפך 93% מהשיעורים לבלתי מספקים. עובדה זו גורמת לנו להיפרד מהרעיון שרק בגלל שהתלמידים נמצאים בכיתה, הם לומדים".
