לאחר חצי שנה שבה בנייני בתי הספר סגורים, אנו עדים לאינספור דיונים, מאזנים, הצעות ומחלוקות רבות סביב שאלות בנושא "החזרת הלמידה", "אישור או הכשלה אוטומטית", "כיצד ליישם פרוטוקולים של חזרה לבית הספר", "מתי להודיע על גמר שנת הלימודים", "כיצד לאבחן אובדן למידה" ועוד מושגים המדברים על חינוך תוך שימוש בשפת מדעי החשבונאות. עמדות קיצוניות יותר מזהירות מפני "נזק בלתי הפיך".
דרך גישה זו לנושא, מותנית בחוויה הבית ספרית שלנו, שבאופן מוחלט משייכת את פעולת הלמידה לשהייה בחדר סגור במשך מספר שעות ביום, לצד כמה עשרות אנשים באותו גיל, בשיעורים על תכנים שהוכנו מראש על ידי מורים המתמחים במקצועות מסוימים ואשר בכל כמה זמן בודקים על ידי מבחנים את ידיעת החומר הנלמד.
המגפה טלטלה בפתאומיות את עמודי התווך העיקריים של חוויה זו: בנייני בתי ספר, כיתות, קבוצות גיל, חוסר תנועה ליד שולחנות. כיוון שאנו מותנים להכיר למידה כניסיון שנחווה בחדר הכיתה בלבד, התחלנו מיד למדוד את "הפסדי הלמידה" מהיום שבו בניין בית הספר נסגר.
יש בתי ספר עם יותר משאבים כספיים ותלמידים ממשפחות עם משאבים דומים, שניסו לשחזר את אותם עמודי תווך במהירות האפשרית על בסיס למידה מרחוק. אלה הם בתי הספר המוזכרים תדיר בהערצה על יכולתם ליצור מרחוק את אותה מערכת, במשך אותן 5 שעות, עם אותם חברים לכיתה, בכיתות של אותם מורים, באותם הנושאים. ההורים של התלמידים האלו, שחשו בהתחלה הקלה למול השמירה על השגרה, הבינו לאחר זמן קצר שהמערכת המשוחזרת הזו יצרה בעיות חמורות כגון ירידה במוטיבציה, עייפות ותסכול. התלמידים, רגישים יותר למגבלות השיטה, ניסו מיד שלא להפעיל את המצלמות ובכך לשמור על רמה מסוימת של חופש גוף ונפש. תוך כדי כך, גדלה מאוד גם מצוקת המורים.
המגפה טלטלה בפתאומיות את עמודי התווך העיקריים של חוויה זו: בנייני בתי ספר, כיתות, קבוצות גיל, חוסר תנועה ליד שולחנות. כיוון שאנו מותנים להכיר למידה כניסיון שנחווה בחדר הכיתה בלבד, התחלנו מיד למדוד את "הפסדי הלמידה" מהיום שבו בניין בית הספר נסגר.
מלבד בבית הספר, אנו יודעים מניסיון, מסורת ומדע, שאנחנו לומדים מרגע שנולדנו. אנו לומדים במקומות שונים, באינטראקציות החברתיות הרבות, תוך התנסות. מחוץ למערכת הלימודים, רעיון "אובדן הלמידה" נשמע מוזר ומשמש לרוב רק כאשר מתייחסים לתהליכי דמנציה ומצבים קיצוניים אחרים.
עלינו לסרב לכל הצעה הנושאת את המילה "אוטומטי" ולחשוב ביחד על הניסיון והחוויות שהצטברו בששת החודשים האחרונים כדי ליצור מחדש את בית הספר של העולם שאחרי המגפה
מסיבה זו, במקום להתלבט אם עברנו או נכשלנו, עלינו לסרב לכל הצעה הנושאת את המילה "אוטומטי" ולחשוב ביחד על הניסיון והחוויות שהצטברו בששת החודשים האחרונים כדי ליצור מחדש את בית הספר של העולם שאחרי המגפה.
חלק מהסקרים שפורסמו לאחרונה מראים נתונים משמעותיים. ראשית, כולנו למדנו יותר על אי השוויון הברזילאי, נתון שאינו בר קיימא. סקר העוסק בנושא זה הינו TIC Kids Online 2019 שפורסם רק לאחרונה. לפיו ל- 39% מהתלמידים בבתי הספר הציבוריים העירוניים אין מחשב או טאבלט בבית ול-21% יש גישה לאינטרנט רק באמצעות הטלפון הסלולרי. בבתי ספר פרטיים, שיעורים אלה הם 9% ו -3% בהתאמה. אי השוויון הוא גם אזורי. אחוזי התלמידים ללא גישה לאינטרנט גבוהים יותר בצפון (26%) ובצפון מזרח (25%).
נתונים אלה קשורים בהכרח לתוצאות מחקר אחר, "הנוער ומגפת הקורונה". כ- 80% מכלל 33,000 הצעירים בגילאי 15 עד 29 מכל רחבי ברזיל אשר ענו על השאלון המקוון, אישרו שביצעו פעילות חינוך מרחוק כלשהי בתקופה זו ושנתקלו בקשיים גדולים, הן מבחינת התשתית הטכנולוגית והגישה לשיעורים ולתוכן, והן מבחינת האיזון הרגשי והיכולת להתארגן ללמידה. עם זאת, הסקר גם הראה את הזמינות הרבה של הצעירים לעזור בדרך כלשהי: 70% השתמשו ברשתות חברתיות כדי להעלות את המודעות למגיפה, 40% תמכו במישהו פגיע כדי להבטיח את רווחתו ו -29% תרמו תרומה כספית. כלומר, קרה כאן משהו מאוד מנוגד ל"אובדן למידה". מה למדו הצעירים על אי שוויון, סולידריות וטובת הכלל? מה הם למדו על הקהילות שלהם והיכולת שלהם לקדם טוב? שאלות אלו צריכות להיות במרכז תכנון הפתיחה המחודשת של בתי הספר.
גם המורים לומדים הרבה בתקופה זו. במסגרת הסקר "חינוך, הוראה ו- COVID-19", 19,221 מורים ממדינת סאו פאולו (כמעט 10%), המתגוררים ב -544 עיריות (84% מהסך הכל), דיווחו על תחושות הקשורות לאתגר, למידה וחדשנות בנוגע לחינוך בתיווך טכנולוגי. באופן כללי, 62% מהרגשות שהוזכרו סווגו כחיוביים. כ -80% אמרו כי הם מאמינים כי תפקידם כמורה ישתנה לטובה בתקופה שלאחר הפנדמיה ו -68% מאמינים כי החינוך במובנו הרחב, ישתפר גם הוא.
העולם שהוביל למגיפה סובל באופן עמוק מאי-שוויון, מהתדרדרות סביבתית וחברתית ומאוטוריטריות בעלת בסיס קולוניאלי, סקסיסטי וגזעני. כפי שאמרו כבר בורדייה, איליץ', פוקו והוגים אחרים, לתפישת בית הספר המסורתית, המבוססת על שנות לימוד, חדרי כיתות, מידע מקוטע ומבחנים, יש חלק באחריות לשמירת המצב המתואר לעיל.
הצורך הדחוף בשינוי שהמגפה מביאה, צריך כעת להנחות את המאמצים להכיר, להעריך ולהרבות את בתי הספר המתבססים על יסודות שונים ולהרהר באופן קולקטיבי בלקחים הרבים שנלמדו מהמגיפה.
בחודשים אלה בתי ספר ומשפחות התכנסו יחד בדרכים שונות. במקרה של ילדים צעירים, האחראים היו מעורבים בתיווך היחסים בין מורים לבין ילדים. בקרב הבוגרים יותר, הלמידה מרחוק שנעשית בתוך הבית, קירבה את בני המשפחה ליקום בית הספר. נוצרה גם הכרות של צוותי בית הספר עם המצב המשפחתי של תלמידיהם. הכרות זו הביאה את המורים לפיתוח אסטרטגיות מגוונות כדי לשמור על קשר עם התלמידים. כל החוויה הזו אמורה להוביל לבנייתו מחדש של בית ספר שיהיה קרוב הרבה יותר למשפחות ויכלול אותן בתהליך בניית הפדגוגיה, בתוכנית הלימודים ובניהול שלו.
הצורך הדחוף בשינוי שהמגפה מביאה, צריך כעת להנחות את המאמצים להכיר, להעריך ולהרבות את בתי הספר המתבססים על יסודות שונים ולהרהר באופן קולקטיבי בלקחים הרבים שנלמדו מהמגיפה.
אם כבר מדברים על תכנית הלימודים, אם עדיין לא היה ברור שרשימה שרירותית של פיסות תוכן אינה מביאה לתהליכי למידה משמעותיים, כעת, לאחר היעדרות ארוכה מהשיעורים, ההצעה להתמקד במה שחשוב באמת, מנצחת. לא מדובר על צמצום תוכנית הלימודים למינימום, פשוט כי זה אפשרי עכשיו. על בית הספר החדש לייצר ידע המכוון לעימות הקולקטיבי עם הבעיות שהובילו אותנו אל המגפה. נוכחנו לראות כי הלמידה המשמעותית שנעשתה בתקופה האחרונה הייתה על כוחן, יצירתיותן והסולידריות של הקהילות. מול חוסר היכולת וחוסר המחויבות של הממשלות להבטיח תנאי בטיחות בסיסיים לכל, עלו וצמחו יוזמות מצילות חיים – מקמפיינים למימון המונים וחלוקת אספקה, עד לצמיחת בנקים חברתיים, לייצור מקומי של ציוד מגן אישי חדשני, למעגלי קשר בין חקלאים לבין צרכנים ועוד. החזרה לבית הספר הישן, שמתעלם ואפילו מממעיט בידע ובעוצמה של הקהילות, היא בלתי נתפסת.
בנוסף לכוחן של הקהילות, כפי שמוצג בסקר, אנו לומדים יותר גם על הכוח של התלמידים. הם לקחו חלק ברבות מהיוזמות הקהילתיות הללו, תוך שימוש ביתרונם הטכנולוגי ובשליטתם ברשתות החברתיות כדי לקיים אינטראקציה, שיתופי פעולה, דיונים והפצה בפורמטים שונים של מידע רלוונטי ושל נקודת מבטם. כאן טמון מרכז היצירה מחדש של בית הספר של אחר המגפה: סוף סוף התלמידים וניסיונם עומדים במרכז תהליך תכנון בית הספר.
הגענו, אם כן, למרכיב מערכת בתי הספר, שנשחק ביותר על ידי המגפה: מבנה הזמן והמרחב. נחשף לפנינו בבירור האופי המסיבי של המבנה המוכר על בסיס כיתות עם 30, 40 או יותר תלמידים בבניינים המכילים מאות מהם. נהוג היום לכנות זאת קריית חינוך. אין דבר שתורם פחות מכך לתהליכים חינוכיים. אנו זקוקים למבנה המבטיח אינטראקציה אישית בין מחנך לתלמיד, מעקב פרטני אחר הלמידה, ובו בזמן, חוויה קולקטיבית ששמה במרכז את טובת הכלל, הדיאלוג, דו קיום, דאגה לזולת ומגוון. יותר מתמיד אנו זקוקים להזדמנויות לחקר פיזי ומגע עם הטבע. אם המבנים הישנים לא עונים על הצורך הזה, בואו נשתמש בכל המשאבים הזמינים, כולל משאבים טכנולוגיים שהמורים שולטים בהם, כדי ליצור את מבני הזמן והמרחב המאפשרים זאת.
עניין אחרון אך לא פחות חשוב, למדנו הרבה במהלך המגיפה על חשיבות עבודתם של השחקנים החברתיים והמוסדיים. היכן שבאה לידי ביטוי פעילותם של סוכני החינוך, הבריאות והעזרה הסוציאלית, ניתן היה להבטיח זכויות יסוד של תלמידים ובני משפחותיהם, כמו ביטחון תזונתי, מניעת הדבקה בווירוס הקורונה והבטחת גישה למשאבים חינוכיים. שמירה והעמקה של פעילויות אלו במקום בו הם קיימות ויצירתן במקומות שבו הן עדיין לא נמצאות, צריכות לעמוד בראש סדר העדיפויות של בית הספר החדש.
אנו זקוקים למבנה המבטיח אינטראקציה אישית בין מחנך לתלמיד, מעקב פרטני אחר הלמידה, ובו בזמן, חוויה קולקטיבית ששמה במרכז את טובת הכלל, הדיאלוג, דו קיום, דאגה לזולת ומגוון.
הבה נשתמש במה שלמדנו בחודשים האחרונים לבניית בית הספר הזה. ולא כרגיל, לא מאחורי דלתות סגורות במשרדים. לא רק בקרב צוותי בתי הספר, אלא ביחד עם המשפחות והתלמידים. אם זה יקרה, הגיוני לדבר על פגישות בחוץ, בקבוצות קטנות, בבתי הספר, בכיכרות, בפארקים ובשטחים פתוחים אחרים.
