במסעות הלמידה שלי בארץ ובעולם ובמפגשים עם מחנכים ויזמים, אני עד לכך שהולך ומתגבש קונצנזוס רחב לגבי תמונת העתיד של מערכת החינוך הרצויה – כזו הנטועה בהווה ומכוונת לחיים בעתיד. מפורצי דרך חדשניים ועד מנהלי בתי ספר שמרניים, כולם מסכימים שיש צורך בשינוי עמוק ומקיף במערכת החינוך.
דווקא מול ההסכמה הרחבה הזו, עולה השאלה מדוע השינוי המיוחל מתמהמה? אמנם מתקיימים בימים אלה ניסיונות רבים לקידום רעיונות של חדשנות חינוכית, אך בפועל היקף השינוי בשטח קטן יחסית.
במאמר זה ברצוני להציע הסבר לעיכוב זה. אמנם קיימת כבר פרדיגמה חדשה (פרדיגמת הרשת) עליה ניתן לקרוא במאמר המעבר מפרדיגמת הפירמידה אל פרדיגמת הרשת ועל בסיסה מפותחים בימים אלו כלים פדגוגיים רבים וטובים, אך אין עדיין בנמצא פלטפורמה שתאפשר את יישומם. בהמשך המאמר אתאר את הפלטפורמה שאני מציע. שמה – "מערכת חינוך מבוססת למידה".
מערכות החינוך הקיימות כיום בעולם התפתחו בהדרגה, לאורך ההיסטוריה האנושית, והושפעו רבות מהגישות החברתיות, הכלכליות, המדעיות והטכנולוגיות לדורותיהן. כיום מתבהר כי מערכת החינוך הקיימת צריכה להשתנות והיא אכן משתנה. בשנים האחרונות פותחו כלים פדגוגיים חדשים הפועלים בפרדיגמת הרשת : "כיתה הפוכה", "מודל הנבחרת", "למידה מבוססת אתגר ופרויקט", קורסי ה-MOOC ועוד. יישומם בשטח מרשים, אך קצב התפשטותם והשפעתם על מערכות החינוך העולמיות, איטי ביותר.
עולם החינוך יכול רק להתקנא בהתקדמות מטאורית ומהירה המתקיימת למשל בעולם התקשוב, בו מהרגע בו הופיע המחשב הראשון, נוצר פיתוח מואץ המשפיע על כל חלק בחיי היום יום של כולנו. מדוע קצב ההתקדמות בעולם התקשוב מהיר כל כך, ולעומתו אימוץ החדשנות בחינוך איטי?
התשובה שלי היא כי בחינוך אין פלטפורמה מתאימה לאימוץ חדשנות.
הפלטפורמה המשמשת ליישום רעיונות החדשנות החינוכית הינה בית הספר ותכנית הלימודים – מערכות שנבנו והתבססו לפני למעלה ממאה שנה. על מערכות אלו כנראה לא ניתן ליישם חדשנות חינוכית אמיתית בפרדיגמת הרשת, שכן במהותן הן אינן מסוגלות ומיועדות להכיל חדשנות זו. הדבר משול לכך שהיינו מנסים ליישם אפליקציה חדשנית (waze למשל) על מחשב מאמצע המאה ה-20 או על טלפון נייד מהסוג הישן, ומתפלאים על כך שהיא אינה עובדת היטב.
אנו בעצם מנסים ליישם רעיונות של למידה רשתית, בה הידע נמצא בכל מקום והתפתחות ולמידה מתבצעות בכל חלקי הרשת, כאשר כל חבר ברשת הוא גם מפתח הידע וגם הצרכן של ידע שאחרים ברשת יצרו. אך אנו מנסים ליישם רעיונות חדשניים אלו בתוך בית הספר מבוסס הוראה שעובד בפרדיגמת הפירמידה הקלאסית, בה הידע נמצא תחילה אצל המורה, וממנו עובר אל הכפופים אליו – התלמידים.
הלמידה בבית ספר מבוסס הוראה מצריכה תמיד שני מרכיבים: הוראה ומורה. על מנת שתלמיד ילמד, חייבים מורה ולכן על כל שעת למידה חייבת להתקיים גם שעת הוראה. מתוך כך, מתקיימת מערכת שיעורים מאורגנת מראש. זמן המורה "סגור" ומוקדש ל"העברת חומר" וכל ניסיון להביא לשימוש יישום חדש נתקל לרוב בהתנגדות מובנית, עקב היעדר משאבים כגון זמן ומקום.
משמעות הדבר היא שאין באפשרותם של אנשי החינוך לייצר את הגמישות והדינמיות הדרושות ליישום רעיונות חדשניים. כתוצאה מכך, ברוב בתי הספר "מבוססי ההוראה" רעיונות חדשים – גם כאלו המקובלים על הצוות – נחסמים או מתעכבים בעקבות הפער ביניהם לבין דרישות הבסיס של "הפלטפורמה הישנה".
עם זאת, באופן פרדוקסלי, קיימת כיום דרישה מאנשי חינוך הן לשמר את המערכת הישנה והן לאמץ את רעיונות החדשנות, שתי דרישות מנוגדות הפועלות זו כנגד זו.
כלומר, כדי לאפשר לאנשי החינוך ליישם את תפיסת החדשנות החינוכית (לעיתים מדובר באפליקציות שממתינות כבר שנים ליישומן), עלינו לייצר פלטפורמה חדשה, פתוחה ורשתית.
אני מכנה את הפלטפורמה החדשה הזו – "מערכת חינוך מבוססת למידה".
הנחת המוצא של המערכת הזו היא שישנן דרכי למידה רבות שיכולות להוביל את התלמידים להישגים ורק חלק קטן מהן דורשות הוראה פרונטלית. מערכת חינוך מבוססת למידה הינה מערכת גמישה ומרובת אפשרויות, בהתאם לתנאים ולערכים של המשתמשים.
בכל מערכת מבוססת למידה מובילי המערכת מגדירים מראש תחומי לימוד, תוצאות מצופות בשלבי הלמידה השונים, מיומנויות הנדרשות מכל תלמיד/ה ודרכי הערכה של התוצאות והמיומנויות הללו. זאת בהתאם לגישה החינוכית של בית הספר (לדוגמה בבית ספר דמוקרטי התלמידים יבחרו את נושאי הלימוד ואת דרכי ההערכה, אבל בבית ספר מסורתי יעשה זאת צוות ההוראה). כל אלו מובאים לידיעת הלומדים עוד לפני היציאה לתהליך הלמידה.
לאחר שההגדרות הללו ברורות, כל תלמיד ותלמידה חופשיים לבחור את דרכי הלמידה שיובילו אותם לעמידה במטרות שנקבעו מראש. תהליך הלמידה מתקיים בגישה של "ניהול עצמי של הלומד" – כלומר כל תלמיד/ה בוחר/ת את הדרך, הזמן, הקצב, ואת מקום הלמידה. להלן כמה דוגמאות לצורות למידה אפשריות ביניהן התלמידים ישלבו (כמובן שמעבר לדוגמאות אלו יש אין-סוף דרכים נוספות ללמוד): למידת עמיתים, למידת מומחים, התמחויות, למידה ביו-טיוב, קורסי MOOC, למידה און-ליין, למידה אוף-ליין, למידה קבוצתית דרך שאלות גדולות – S.O.L.E., מפגשי תלמיד/ה-מורה/חונך, הרצאה פרונטלית, למידה קבוצתית במודל הנבחרת ועוד… ייתכן גם מצב שבו התלמיד או התלמידה יעידו על עצמם שאין להם צורך בלמידה מפני שהם כבר שולטים בחומר ולכן יבחרו לגשת מיד לשלב ההערכה.
חשוב לציין שחלק מגישות הלמידה האלו יובלו על ידי המורים, אך לא כולן. חלקן יתנהלו ללא מורים, בלמידה אישית, בלמידת עמיתים של התלמידים או בסיוע מומחים מחוץ לכיתה. עם זאת, "למידה בניהול עצמי" של הלומד זקוקה לסיועו של חונך אישי.
באופן זה, מערכת חינוך מבוססת למידה גמישה וזולה בהרבה ממערכת החינוך מבוססת ההוראה שמתוקצבת על פי שעות הוראה ללא כל אבחנה בין מי שזקוק להן ומי שלא. המערכת החדשה צורכת פחות שעות מורה/תומך ועושה שימוש בשירותיהם של מומחים תומכים שאינם דווקא מורים (לדוגמה – סרטוני וידאו).
אני מאמין שתוצאותיה של המערכת החדשה יהיו איכותיות יותר. זאת לא רק עקב דיוק דרכי הלמידה שיתרחש כאשר התלמידים יוכלו לבחור את דרך הלמידה המתאימה עבורם, אלא גם כי מערכת כזו תהווה פלטפורמה נוחה ומזמינה עבור המורים לחקור ולפתח כלי למידה ותמיכה חדשים. כך תתרחב רשת המחנכים שהם גם יזמים, המפתחים ומפיצים דרכי למידה יעילות ואפקטיביות יותר. כלומר, המורים לא יתמקדו ב"להספיק את החומר", אלא יהיו פנויים ואף יקבלו תנאים נוחים לפתח דרכי למידה ייחודיות ולהתאימן לכל תלמיד/ה מתלמידיהם.
גם סביבת הלמידה תשתנה במעבר למערכת חינוך מבוססת למידה. הכיתה הפיזית תהפוך מכיתת שורות מבוססת הוראה, למרחב למידה פתוח, הדומה למרחבי העבודה הרשתית של מבוגרים (כגון WeWork). במרחב בית ספרי כזה התלמידים כבר לא יידרשו "לשבת בלי לזוז" וינועו בחלל בהתאם לתהליכי הלמידה שבחרו. המרחב יכלול למשל אזורים לעבודה עצמאית עם ספר או מחשב, בזוגות, אזורים לעבודה קבוצתית, מרחבי מנוחה, מרחבי MAKER ומעבדות שונות, מתקני ספורט, סדנאות אמנות, סדנאות חקלאות ועוד אינספור אפשרויות. אני מעריך שמרחב הלמידה הזה יהיה מקום שבו תלמידים ומורים יבחרו להישאר ולפעול גם בזמנם הפנוי ובמהלך חופשות.
מעמד המורים ישודרג במערכת חינוך מבוססת למידה ויכלול ארבע אפשרויות – חונך, מרשת, מפתח ויזם חינוכי:
חונך אישי – איש הקשר המרכזי עם התלמיד, המלווה אותו בכל תהליך הלמידה, מקביעת המטרות, בחירת דרכי הלמידה ועד העמידה בהן. זהו מסע לא פשוט שבו התלמיד לומד את עצמו ואת דרכי הלמידה המתאימות ביותר עבורו. על החונך להיות מומחה בניהול ובליווי מערכת יחסים שכזו.
מרשת – מדובר בשינוי תפקיד המורה מ"משדר" ל"מרשת" . המרשת יחבר בין התלמידים, בינם לבין מומחי ידע בתחומי הדעת השונים, ובינם לבין משאבי למידה זמינים. המרשת יהיה אדם שאוהב ללמוד, בעל גמישות מחשבתית, הפתוח להזדמנויות להרחבת המערך הרשתי של תלמידיו.
מפתח – המורים המפתחים יעסקו בפיתוח תכנים ומערכי לימוד חדשים. במערכת חינוך מבוססת למידה המורים יהיו הרבה יותר פנויים לפתח רעיונות ויוזמות שהיו עד כה רק בגדר משאלות רחוקות ממימוש, עקב החיים הצפופים בבית הספר מבוסס ההוראה. כך במערכת החדשה הם יוכלו להקדיש זמן לפיתוח תכנים ומערכים חדשים. המפתח יהיה אדם המאמין שהמחר יכול להיות טוב יותר מהאתמול ושיש ביכולתו ליצר את התנועה הזו לעבר עתיד טוב יותר.
יזם חינוכי – אדם היודע להפוך רעיונות למעשים. היזם "ייצא החוצה", יאתר תכנים, כלים ופיתוחים חדשניים המתרחשים כל העת בתוך שטף העשייה החדשנית השוטפת את העולם, לא רק את עולם החינוך. הוא ישתף את תלמידיו בגילויים הללו, שישמשו גם כמקורות השראה וגם כפלטפורמות לפיתוחים משותפים של רעיונות חדשים. כך, היזם לא רק יפתח רעיונות שלו לכדי כלים חינוכיים, אלא גם ילווה את התלמידים בפיתוח רעיונות, תכנים וכלים משלהם.
לסיכום, בית ספר מבוסס למידה הוא הפלטפורמה שעולם החינוך מחכה לה. פלטפורמה שתאפשר את צמיחתה של תרבות יזמית בבית הספר, שבמסגרתה נוכל כולנו (אנשי חינוך, תלמידים, הורים, מומחים וכו'), לייצר מרחב של יזמויות חינוכיות. כאלו שבדומה לאפליקציות המחשב, יאפשרו לרבים להיות שותפים לפיתוחן וליישומן במטרה להפוך את החינוך למותאם יותר לכל תלמיד/ה, באופן שימצה את הפוטנציאל האישי של כל אחד ואחת וכך גם יהפוך את העולם למקום טוב יותר.
