מתוך ספרו של יעקב הכט "חינוך דמוקרטי סיפור עם התחלה"

[title link="בת ים"]מודל בת ים לחינוך אישי[/title]

במהלך עבודתי בבאר שבע הכרתי אדם יקר – אלברט אסף, סגן ראש עיריית דימונה בעבר ונציג
של קרן סקת"א רש"י כיום. בסתיו 2003 ביקש ממני אלברט לבוא איתו לבת ים. 'יש שם ראש עיר שאתה חייב להכיר. נראה לי שהוא ראש העיר שאתה מחפש.'
אלברט צדק. בישיבה הראשונה במשרדו של שלומי לחיאני,… ראיתי אנשים צעירים ואנרגטיים (מנכ"ל וסמנכ"לים) , חולקים עליו ומתווכחים איתו. ושלומי,  במנהיגות כריזמטית ביותר, מנווט ויוצר חזונות מתוך שלל הרעיונות שעולים בדיונים פתוחים לגמרי. ישבתי שם נפעם ואז הוא פנה אלי וביקש שאספר על עצמי, ועל החינוך הדמוקרטי. כאשר סיימתי, אמר  שגם הוא מאמין, שכל ילד מביא משהו ייחודי לעולם.

ותפקיד מערכת החינוך להביא ייחודיות זאת לידי ביטוי. שלומי לחיאני שאל אותי שאלה שמעולם לא עלתה במפגש עם ראש עיר: האם אפשר ליצור מערכת חינוך שבמסגרתה חוויית ההצלחה בגלישת גלים תהיה לגיטימית.עניתי שזו בדיוק מטרת עבודתנו….. עוד באותה פגישה הוחלט שאנו יוצאים לדרך משותפת. בבת ים 170,000 תושבים וכ- 20,000 תלמידים במערכת החינוך. התחלנו לעבוד על חזון חינוכי עם הצוות המוביל של העיר. לאחר מספר ישיבות חזון – הבנתי שבת ים מכוונת גבוה מאוד. באותו זמן קראתי את המאמרים שהתפרסמו על מהפכת "בתי הספר הקטנים" בארה"ב. וכך, תוך זמן קצר, היינו שלומי לחיאני, אסתר (מחזיקת תיק החינוך) נורית (מפקחת בתי הספר העל יסודיים) סיגל (סמנכ"לית קהילה ), ארז (סמנכ"ל פיתוח), אלברט ואני, על המטוס לארה"ב, לסיור שפרופ' מייקל וסוזן קלונסקי ארגנו לנו. הביקור כלל את בית ספר "MET" בפרובידנס, את דברה מאיר  ודיווד פרנש בבתי הספר "פיילוט" בבוסטון, וסיור מקיף במהפכת בתי הספר הקטנים בשיקגו. ראינו מודלים שונים של בתי ספר. חלקם עבדו טוב וחלקם פחות. תוך כדי כך הכרנו לעומק אחד את השני, והתגבשנו כצוות פעולה. בשיח שהתקיים בינינו תוך כדי הסיור עיצבנו בהדרגה את העקרונות הבסיסיים של תמונת העתיד הרצויה לעיר בת ים. בית ספר ה"MET" והמפגשים עם דניס ליטקי, הרשימו אותנו יותר מכל. כשהגענו לשם ביום שני בבוקר הכניסו אותנו למפגש הבוקר של קבוצת אם קטנה. חונך הקבוצה, המלווה אותה מזה כשש שנים, פנה אל כל תלמיד וגם אלינו האורחים, והתעניין מה עבר על כולנו בסוף השבוע. היה מרגש לראות את הדינאמיקה בין כל חברי הקבוצה ואת התמיכה שהם נותנים אחד לשני. זאת במיוחד מול הזיכרון של ילד במערכת הרגילה, שנכנס ביום ראשון לאחד משיעורי המערכת, חשבון, אנגלית, ואיש לא מתעניין או שואל מה עבר עליו בסוף השבוע. בהמשך נחשפנו לרעיון שיומיים בשבוע התלמידים לומדים במסגרת של התמחות מקצועית באחד מהמוסדות הציבוריים או הפרטיים בסביבת ביה"ס. כל תלמיד בוחר תחום שמעניין אותו ויוצר קשר עם ארגון או בית עסק מתאים, ומגיע איתם להסכם שיומיים בשבוע הוא יתמחה במקום, ויודרך ע"י אחד מעובדי הארגון.
בשלושת הימים שבהם הוא נמצא בבית הספר (קמפוס של 600 תלמידים שמחולק לשישה בתים בני מאה תלמידים), לכל תלמיד תוכנית לימודים אישית שמחזקת אותו בתחום ההתמחות בו בחר. התוצאות של בוגרי ה- MET מדהימות, בתור בית ספר שפועל בקהילה שבערך 5% ממשיכים ללמוד במסלול על תיכוניים, מעל לתשעים אחוז מבוגרי ה- MET ממשיכים ללימודים בקולג'.
כשחזרנו לבת ים לא היה בכוונתנו לתרגם את התוכניות שראינו לעברית. רצינו לשאוב מהן השראה וליצור תכנית כלל עירונית שתתאים לישראל ולבת ים – וכך בנינו את "מודל בת ים לחינוך אישי", מהתוכניות הכלל עירוניות היחידות שאני מכיר שעובדות בשטח ולא רק כתובות על הנייר. התוכנית בנויה כך שכל כיתה (בחטיבת ביניים ובתיכון) מחולקת לשתי קבוצות אם בנות כ- 15 עד 18 תלמידים. כל קבוצה/כיתה בעיר (כולל גם כל כיתות היסודי), נפגשת בשעה הראשונה של היום ל"מפגש שחרית".
לכל קבוצה יש חינוכאי/ת (איש מקצוע בתחום החינוך), שמקבל עבור פעילות זו הרחבת שעות  החינוך (כשליש משרה בחטיבת ביניים ובתיכון ותוספת שעות חינוך ביסודי). בדרך זו יצרנו נפח פעילות חדש למורה (שהיה מרוכז אך ורק לימודי הדיסציפלינה), אפשרות לדבר ולהכיר את התלמיד שעומד מולו. החזרנו את החינוך לשדה הלימודי. תוכנית החינוך האישי בבת-ים מממשת תפישת עולם הרואה בכל תלמיד אדם בעל כישרונות וצרכים ייחודיים. מטרת התוכנית לתת מענה אישי-משפחתי לכל תלמיד בישוב, על מנת לאפשר לו למצות את מלוא הפוטנציאל הגלום בו. בשעת השחרית כל תלמיד בונה תוכנית לימודים אישית, שבמסגרתה הוא מציב לעצמו מטרות בשדה הלימודי, בשדה המשפחתי והחברתי  ובשדה המצוינות – תחום אחד בו התלמיד מתכוון להצטיין לפי בחירתו. תוכנית החינוך האישי רואה את התלמיד כחלק מהסביבה המשפחתית והחברתית בה הוא חי. לכן נדרשת עבודה משולבת בין מערכות החינוך (הפורמאלי והבלתי פורמאלי) ומערכות הרווחה. מטרת שיתופי פעולה אילו לגרום לתיאום ואיגום משאבים בין כל השירותים הניתנים לתלמיד ולמשפחתו ע"י מערכות העיר. שיתופי פעולה אילו יצרים מעגל של יצירת פתרונות חדשים בצורה מתמדת, כמו מרכזי הלמידה תומכי חוזה אישי שהתחילו לפועל בבתי הספר בסיום ותוך כדי יום הלימודים, מרכזים שבהם התלמידים יכולים לקבל סיוע בתחומים השונים אותם ציינו בחוזה הלמידה האישי. או כמו תוכנית "הכוכבים" שנוצרה בשנה השנייה להפעלת התוכנית – בהם אותרו בעיר מאה תלמידים שזקוקים לחונכות אישית יותר אינטנסיבית בסיוע למציאת אזורי חוזק אישיים. ותלמידים אילו הוצמדו חונכים אישיים מעבר לחינכאי/ת בקבוצת האם.  כיום כשלוש שנים לאחר תחילת התוכנית אנו רואים שתוכנית הכן עומדת בציפיות שתלינו בה ההישגים הלימודיים עלו בעיקר בגלל גידול ענק במוטיבציה הלימודית. האלימות ירדה ביותר מחמישים אחוז למדנו שגם נערים ונערות שהוגדרו כאלימים ביותר, יצרו קשר קרוב עם חינוכאי, גילו את איזור החוזק שלהם והביאו אותו לידי ביטוי במסגרת פעילות בית הספר, ההתנהגות האלימה שלהם נאלמה. השאלה הגדולה שלנו כיום איך מגדלים את אחוז ההצלחה שלנו בלעמוד בשלושת היעדים הנ"ל עם כמות יותר גדולה של תלמידים. ובראש ובראשונה הגאווה העירונית גדלה לעין שעור, אם כדשיצאנו לדרך כשני שלישים מתלמידי העיר דיווחו שהם לא מספרים  בפומבי שהם גרים בבת ים. כיום 97% מתלמידי העיר מדווחים שהם גאים להציג את זהותם כבת ימיים.

[title link="מצפה רמון"]מצפה רמון – קהילה לומדת[/title] מבית ספר בודד ליישוב שלם בקיץ 1999 הוזמנתי על ידי קבוצת הורים ממצפה רמון, לייעוץ בנושא הקמת בית ספר דמוקרטי ביישוב. נסענו, כל המשפחה, לסוף שבוע במדבר. ההורים סיירו איתי ביישוב ובמוצאי שבת נועדה לי שיחה עם התושבים. הופתעתי לגלות שלפגישה הגיעו כ-200 איש – הורים, מנהלי בתי הספר, ראש המועצה ורבים אחרים. הם ציפו לשמוע ממני נימוקים להקמת בית ספר כזה במקום. להפתעתם, לאחר יומיים שבהם הסתובבתי ביישוב, הגעתי למסקנה אחרת – במצפה רמון יהיה נכון יותר לעבוד עם כלל הקהילה ולא להתמקד בבית ספר אחד. המסקנה הזאת נבעה מתוך תמונת היישוב, כפי שנגלתה לי באותו סוף שבוע. מצפה רמון מונה כ-5,700 תושבים. המקום מבודד ומרוחק מיישובים אחרים, והטרוגני בצורה יוצאת דופן: אוכלוסיית היישוב מורכבת מתושבים ותיקים שעלו ארצה מצפון אפריקה בשנות ה-50, רובם בעלי גישה מסורתית דתית; מקבוצה גדולה של עולים חדשים מחבר המדינות שעלו ארצה בשנות ה-90; מקבוצה של אנשי קבע שחלקם רואים במקום תחנה לזמן קצר; מאנשי טבע ואקולוגיה שהגיעו לאזור כדי לעסוק בתחומם במכתש הגדול; מ"פליטי העיר", רובם אמנים ומטפלים אלטרנטיביים שבאו לחפש איכות חיים וליצור קהילה מסוג חדש; מדתיים תורניים המאוגדים סביב הישיבה התורנית התיכונית והגבוהה ביישוב; מ"העבריים", קהילה של אפרו-אמריקנים היושבת במקום; ומבדווים מהסביבה, שגם הם משתמשים במערכת החינוך של מצפה רמון. עלה בדעתי שאם כל קהילה בתוך היישוב הקטן הזה תקים לעצמה בית ספר, יעמיקו הניכור וחוסר הקשר ביניהן. לעומת זאת, קיימת כאן הזדמנות ליצירת קהילה רב-תרבותית ישראלית. אם נצליח למצוא את המשותף וליצור קהילה מסוג זה, הדבר יכול לזרוע אור על פתרונות אפשריים לשברים הקורעים את החברה הישראלית כולה. שיתפתי את האנשים במחשבותיי, מתוך חשש כי הפגישה תסתיים בכך, ואולי גם בכעס על שאיני מקיים את הבטחתי לייעץ להם על הקמת בית ספר דמוקרטי חדש. אולם, בסוף הערב פנה אלי ראש המועצה, דרור דבש, ואמר שנתתי לו חומר למחשבה וביקש להיפגש לשיחה דחופה. במקביל, גם ההורים שהזמינו אותי התלהבו מהרעיון החדש של שיתוף הקהילה כולה בשינוי, ואמרו כי הם מוכנים לעשות מאמצים גדולים כדי לקדם אותו. שבוע מאוחר יותר נפגשתי עם ראש המועצה, והוא ביקש לשמוע עוד פרטים על התוכנית. כמו תמיד, הסברתי שאין לי שום תוכנית. הצעתי כינוס גרעין ראשוני, שבו תידון התוכנית החינוכית של מצפה רמון, שבהדרגה תעבור לכלל הקהילה. הוחלט שהגרעין הראשוני יורכב ממנהלי בתי הספר ביישוב. באותה תקופה היו במקום שישה מוסדות חינוך: בית ספר יסודי "רמון", בית ספר תיכון "השלום", פנימייה לאמנויות, בית ספר יסודי תורני דמוקרטי, ישיבה תיכונית סביבתית, וכן בית ספר יסודי ממלכתי-דתי. בפגישה הראשונה גילו המנהלים התנגדות עזה למה שכינו "עוד תוכנית שנופלת עלינו". הם יצאו בהתקפה על ראש המועצה, שמציע עוד תוכנית בנוסף על אלה המונחתות עליהם מטעם משרד החינוך. אמרתי כי לראשונה יש פה הזדמנות ליצור את התוכנית של קהילת מצפה רמון, המותאמת למקום לפי ראות עיניהם, ולא לייבא תוכנית קיימת. במהלך השיחה הבחנתי במהפך שחל בתוכי – התכוונתי לשלוח מנחים מהמכון לעבודה ביישוב, אך מצאתי את עצמי מבטיח למנהלים שאם הם ישתלבו בתהליך, אני אצטרף אליהם. רעיון הקהילה הדמוקרטית במצפה רמון עורר אצלי עניין והתלהבות (במונחים של הפרק השלישי, נכנסתי למעגל למידה חדש), ואכן, התחלתי להגיע למצפה רמון ליום עד יומיים בשבוע, כדי לעבוד עם מנהלי בתי הספר ושאר אנשי הקהילה.
קהילה יישובית לומדת
שנת 2002 הייתה השנה השלישית של פעילותי במצפה רמון. בשנתיים הקודמות עבדתי עם גורמים רבים ביישוב: ראש המועצה, מנהלי המחלקות ברשות, מנהלי בתי הספר, המחנכים, ההורים ועוד תושבים רבים. בהדרגה יצרנו תוכנית חינוכית מרתקת, המכוונת לצרכים הייחודיים של היישוב, ומנצלת את המשאבים המיוחדים שנמצאים במקום …… הסיפור מתחיל בכך שתושבים רבים הגדירו את מצפה רמון כ"תחנת רכבת" – מקום שבו אנשים עוברים ולא נשארים. ראיינתי חלק מהעוזבים, ולהפתעתי התברר לי שמרביתם עדיין אוהבים את היישוב ומרגישים שייכות אליו. בהסברים לעזיבה כיכבה מערכת החינוך במקום השני, לאחר התעסוקה. כיוון שאוכלוסיית היישוב מאוד מגוונת, קיים בה ריבוי של תפיסות עולם חינוכיות. מצב זה יוצר "חוסר שביעות רצון מובנה" בקרב קבוצות האוכלוסייה השונות ביישוב, שבמקרים מסוימים אף גורם לעזיבת המשפחה הבלתי מסופקת. "חוסר שביעות רצון מובנה" פירושו כי ממדיו הקטנים של היישוב מגבילים את מספרן של מערכות החינוך הפורמליות, ואלה מתקשות לענות על הדרישות השונות.לאחר מסע ארוך של מפגשים בין הקהילות השונות במקום, נקבע חזון מערכת החינוך היישובית:
•    יצירת מערכת חינוך חדשנית, הרואה במצפה רמון קהילה יישובית לומדת.
•    מתן מענה לכל האוכלוסיות השונות הקיימות בקהילה.
•    ניצול משאבי הלמידה הקיימים ביישוב והרחבתם.
•    יצירת דגם, בקנה מידה ארצי, של מערכת חינוך פורצת דרך בתחום העבודה היישובית באזורי פריפריה, שיהווה אבן שואבת לאוכלוסייה מחוץ ליישוב.

האתגר הראשון בעבודה היה הקמת מערכת שתאפשר לכל תלמיד להצטיין בתחומו, באמצעות יצירת מערכת לימודים אישית, ממוקדת בתחומי הצמיחה ובאזורי החוזק של התלמיד. לאחר זמן מה הבנו שלא נצליח במשימה אם נתייחס רק למסגרות הקיימות בבתי הספר ביישוב. ברור היה שבתי הספר לא מסוגלים להציע מענה לצרכים הייחודיים של כל תלמיד ותלמיד. כך עלה הרעיון לרתום את כל משאבי היישוב לצורך הרחבת המערכות הבית-ספריות. במצפה רמון יש 44 סדנאות אמנים, מצפה כוכבים, גן זואולוגי "חי-רמון", מעבדות לחקר המדבר של אוניברסיטת בן-גוריון ועוד משאבי למידה אזוריים רבים. הוחלט ליצור, בצורה מסודרת, תוכניות לימודים המופעלות במרכזי למידה יישוביים. כל תלמיד במערכת החינוך במצפה רמון יזכה לתוכנית בית-ספרית (חובה – לפי תוכנית הליבה של משרד החינוך), ולתוכנית לימודים אישית (בחירה). במסגרת "התוכנית האישית" התלמיד יוכל להיעזר במערכות החיצוניות הקיימות ביישוב. מטרתה של תוכנית הלימודים האישית, כתמיד – לחזק את יכולת הלמידה של התלמיד באמצעות עיסוק באזורי החוזק והצמיחה האישיים שלו. כדי לתמוך ב"מרכזים היישוביים", הוחלט להקים שלוחה של אחת המכללות האקדמאיות לחינוך, שילמדו בה כ-100 סטודנטים אשר יסייעו בהפעלה הראשונית של המרכזים. בשלב זה כבר אי אפשר היה להתחמק משאלת הכסף. השתלמות של תלמידים בסדנאות אמנים, או במרכזי הלמידה האחרים שיקומו, תעלה לרשות כסף. כיצד עושים זאת? איך מגדילים את התקציב? בנקודה זו הבנו שהתוכנית החינוכית חייבת להתרחב ולהפוך לתוכנית כלכלית כוללת, בעלת זווית ראייה חדשה לגמרי. הרעיון היה כזה: במצפה רמון יש בממוצע כ-1,000 לינות מדי לילה, וקיים פוטנציאל עצום להפיכתה ל"בירת תיירות המדבר" הארצית ואולי אף למרכז עולמי בתחום. אך פוטנציאל זה אינו ממומש; מספר מקומות העבודה מצומצם, בעיקר מפני שהמטיילים לנים ביישוב אך פועלים במדבר. קיווינו ליצור שינוי כך שהמטיילים יישארו ביישוב, וישתמשו "במרכזי הלמידה" כחלק מחוויית הנופש שלהם. כל מרכז ייתן שירות מסובסד למערכת החינוך, ובתמורה יקבל שירותי שיווק מהקהילה, שתפנה את התיירות אליו. לדוגמה, "מטבח פתוח" שישמש כ"מרכז למידה" לתושבי מצפה רמון (תלמידים ומבוגרים כאחד), וגם כמסעדה אותנטית למטיילים באזור. אני מכנה את דרך הפעולה הזו "עירוב צבעים". כאשר צובעים באדום, הצבע תמיד יישאר אדום, גם אם משנים את דרכי הצביעה (שינוי של עוד מאותו דבר). כדי ליצור משהו חדש חייבים לערבב בין צבעים שונים. התמקדות בתחום החינוך בלבד, תשאיר את המערכת במצב דומה למצב הנוכחי, או, במקרה הטוב, תגרום שינוי מצומצם. באופן דומה, התמקדות בתחום התעסוקה בלבד תשיג פתרונות דומים מאוד לקיים. "עירוב צבעים" פירושו ראיית היישוב כיחידה אורגנית אחת, והשגת פתרונות "פורצי דרך" שהם בלתי אפשריים עם "צבע בודד". חיבור החינוך עם כל יתר המרכיבים הפועלים ביישוב, כגון תעסוקה, תכנון ובינוי, רווחה, וכדומה, יצר תמונה חדשה וצבעונית.